מנסה לדמיין איך היה אז מזמן. היום אני מרגישה שלהיות עם הילדים זו פריבילגיה גדולה ופעם זה היה מובן מאליו. כמובן שזה לא כל כך פשוט כי לא היתה מעורבת שם בחירה. נשים היו מחויבות לעשות זאת וכל העולם החיצון היה סגור בפניהם. משפחות העדיפו לא להעניק השכלה לבנות ובעקבות כך נשים רבות לא ידעו קרוא וכתוב. לא היה נהוג שנשים יסתובבו לבדן ברחוב, ינהגו במכוניות, ואפילו לאא היתה לנשים זכות בחירה. ממרחק הזמן זה מרגיש כאילו הן היו חפצים, ללא ערך וללא זהות. אני לגמרי מבינה את המחנק שהרגישו, את הצמא לראות את העולם ולהיות חלק פעיל בחברה עם קול ברור וחזק.
אני כותבות שורות אלו ומרגישה זעם וקצת דמעות. מבינה אתכן אחיות שלי. השינוי היה חייב לקרות כי אין כזה דבר יצור אנושי ללא קול, ללא אישיות וייחודיות. אני גאה בכל צעד שעשיתן ובכל קרב שניהלתן למען הפיכתכן לנשים חופשיות.
החיים הם התפתחות מתמדת ואינסופית כך נראה ומה שמתחיל מכורח המציאות וצורך אמיתי גם הוא עם הזמן משתנה. אני חושבת שהלכנו רחוק מדי. לדעתי, כוחות פוליטיים ואגו אנושי שיחקו עם הכל והפכו את השינוי למשהו שלא הייתה שום כוונה להגיע אליו. ממצב שבו לאישה אין זהות ושליטה על חייה הבאנו למצב שבו לאישה אין שום אופציה וזכות להיות מי שהיא רוצה להיות. מה ההבדל בין להכריח אישה להיות בבית או לבייש אישה שרוצה לטפח את ילדיה ומשפחתה?! למה לעבוד שעות במשרה חסרת משמעות זה יותר חשוב מלטפל בילדים שלי?
המטוטלת זזה כל הזמן מצד לצד וכל פעם היא מגיעה לכיוון הכי קיצוני כדי לקבל כוח להשתנות מחדש. העולם המודרני איבד כיוון. שברנו את המשפחה, שברנו את היחסים בין האנשים והיחסים בין המינים. במסע לתקן עוולות הורדנו מעלינו גם את הערכים ואת כל המסגרות. גם אלה שהן הכי בריאות ומשמעותיות לנו.
גם היום אנחנו כלואות בתוך כלוב. להיות פמיניסטית אמיתית זה שיהיה לך את הכח לבחור! את רוצה לטפל במשפחה שלך? תבורכי. את רוצה להיות קרייריסטית? תהני. את רוצה לעשות את שניהם? בבקשה. תהיי מי שאת רוצה להיות, מה שהלב והנשמה שלך דורשים כדי להיות בריאים ומאושרים.