שני קולות

אני לא יודעת מה קרה לי. הכל היה חושך ורציתי לגמור את החיים שלי, אבל לא תמיד. בדרך כלל רציתי לקום ולעשות משהו נעים וטוב, אבל מיד החלק הרע שבי רוצה שאני אחזור למיטה ואבהה לכיוון התקרה ואחשוב על צורות שונות לקחת את חיי בידי. הכי פרקטי זה היה כדורים. לאסוף כמה שיותר כדורים ולבלוע. זה נראה לי הכי פשוט ולא כואב. אני רק ארדם ויותר לא אתעורר. זה נראה מאוד פשוט וטבעי. היה  לי חשק גדול לעשות את זה. אבל אז החלק הטוב שבי העיר אותי לעולם שאני לא מכירה, אולי העתיד יהיה טוב, אכיר חברים טובים, ואולי אפילו יהיה לי חבר בעתיד. ראיתי אותו בדמיון שלי מחייך אלי, ואוהב אותי. אז החלק הרע שבי מתקומם וצועק שאין דבר כזה. בחיים לא יהיו לי חברים. אף פעם לא יהיה לי חבר. זה סתם בזבוז זמן. הכי הגיוני זה להרוג את עצמי. לאף אחד לא יהיה אכפת. ההורים שלי כבר מתו, האחים שלי שונאים אותי. אני גם שונאת את עצמי, ונמאס לי כבר לחיות עם השנאה העצמית הזאת.

עצב
רעל בנשמה

החלק הטוב שלי מנסה לנער אותי ולומר לי החלק הרע שבי מרעיל לי את הנשמה. החלק הטוב שבי אומר שאני יפה וטובה חמודה ויש הרבה אנשים בעולם שיהיו מאושרים להיות חברים שלי, ומספר גדול שירצו להיות חבר שלי. הוא צועק החלק הטוב שבי ומנסה לנער אותי ולהוכיח לי שיש על מה לבקש כל טוב, שיש מי ששומע תפילות. אבל החלק הרע שבי צוחק ואומר לי במתיקות ובשקט שאין כבר מה לעשות. הכל נגמר. הכל הוחלט. עלי למות ואין מה לחשוב יותר מדי.

החלק הטוב שבי מתחיל לבכות ולגמגם, ולהתחנן מבקש שאגש לטלפון להתקשר לאורית, חברתי היקרה שלא מזמן יצאה מדיכאון קשה, ועכשיו מנהלת קו חירום לאנשים שחושבים להתאבד. אני מנסה לקום מהמיטה ומצליחה. נגד כל הסיכויים וכל הפיתויים אני מתקשרת לאורית ושומעת את קולה המתוק, ״שלום, כאן אורית, אפשר לעזור?״ האבן שבליבי נמסה והתחלתי לבכות. היא בכתה אתי.