סלפי לב – זום אין

האלטרנטיבה הפוטוגנית הזאת לזוגיות שמצטלמת מתוק גם כשכואב. לא מתוק מרשמלו דביק. מתוק עם טוויסט אלכוהולי מרומז. חריפות מתוחכמת שעולה מאדי הדרינק התורן. אצלה במטבח כשהיא הורסת מנת שף נשגבת לטובת התרגשות מציפיה למפגש איתו הערב או פחית הבירה האחרונה שמוטבעת לסל בסלון, אגב ניסיון כושל של הגיבור הנכון לספר לעצמו שהוא לגמרי בסדר עם זה שהיא זרקה אותו… כשהוא לא. ממש לא. כמה מנחם לצלול לסיפור אהבה שנתפר למידתנו בסרט טוב, כזה שמעבד את החולשות שלנו לשעות צפייה וכמה שזה נחקק בנו הפורמט הנאור והמתעדכן של "יחסינו לאן?". 

בכל שנה אנחנו צריכים קצת יותר ספייס. בכל שנה סיפורי האהבה הופכים משניים יותר,  בסיפורים של פעם אנשים נולדו כדי למות מאהבה ושרדו כדי לספר. אז למה בעצם אנחנו ממשיכים להתעקש על סיפורי אהבה שמוקרנים לנו כסיפורי רקע לגיבורים עדכניים עטופים בזמן איכות עם עצמם ואיכשהו הם מצליחים להקריב זמן למען הזוגיות המצטלמת שלהם, אבל הי… שלא נתבלבל, זוגיות היא כבר לא באמת הדבר החשוב בסיפורי האהבה שלנו, זוגיות היא התפאורה האולטימטיבית להצגת האינדיבידואל הנחשק שיש לו הכל והוא מתבגר מסצנה לסצנה כשהוא לומד לפנות מקום למישהו נוסף בחייו. 

תכלס, היינו שמחים ליותר מקום במיטה, יותר זמן במקלחת, יותר התעסקות בחשקים שלנו, פחות התחשבות באלו של האחרים, זה נחמד לתת מעצמך כשבא לך ואתה נהנה מזה. זה פחות נחמד כשאתה נאלץ להתחשב. אז למה אנחנו צריכים את זה בכלל? למה להרוס את הסולו סלפי בתנוחת הבלתי ניתן להשגה לטובת צילום משפחתי עם אישה הריונית וכלב וחלומות שלא צריך להסביר, כי כולם יודעים מה הלב שלנו צריך?

אולי כי לא הצלחנו להסתיר מעצמנו את הצורך המולד באהבה. הצורך שהתפייד אט אט מחיינו לטובת חתונות גרנדיוזיות, וצילומים פוערי פה. מאחורי כל זה שורד כמו גיבור, הצורך באהבה, לתת ולקבל. בסוף יום אחרי מקלחת טובה, מתחת לשמיכה מציץ לב של ילד שהיה שמח להירדם בזרועות מישהו שאוהב אותו. הלב הזה מרגיש בטוח כשהוא נמצא בידיים של משהו גדול ממנו כמו מיכאל לייטמן.

לפעמים זאת אמא, לפעמים בן זוג, לפעמים אלוהים.