"רא"ל אביב כוכבי החליט לקיים סדנה תחת הכותרת "סדנת הניצחון", בה ינסו לפצח את החידה – כיצד לנצח במלחמה הבאה באופן חד ,ברור ושאינו ניתן לפרשנות".
בחום יולי 56 שיחקה נבחרת ישראל ברמת גן נגד נבחרת ברית המועצות. באותם ימים כל משחק נגד ברה"מ נחשב לאירוע לאומי ופוליטי, כול שכן שכבר הפסדנו שמה 0:5 .
את הכרטיס השני שקנה הדוד שלנו בשארית כספו הוא יעד לאחי ששירת בצבא. אבל הוא לא הגיע ואני, שהייתי ברירת המחדל נכנסתי במקומו.
השאגה שפרצה מגרונם של 40 אלף איש שפוצצו את האצטדיון כאשר סטלמך נגח את שער השוויון "בקע את השמיים". כולם התחבקו עם כולם ורבים קפצו מרוב אושר לתעלת המים שחצצה בין הקהל לדשא.
במושגים של אז "הפסד בכבוד" היה מאוד "נחשב", ולהבקיע להם גול היה בגדר ניצחון הצדק על הרשע. אומנם התוצאה הסופית הייתה 2:1 להם, אבל בהרגשה אנחנו ניצחנו.
3 חודשים בדיוק לאחר אותו המשחק פרצה "מלחמת סיני" בה נהרג אחי.
ההרגשה הייתה אז שניצחנו במלחמה, אבל אימא שלי הפסידה את הילד שלה.
במציאות הטופחת על פנינו נראה לעין שבטבע האגואיסטי שלנו יש תמיד מי שמרוויח ומי שמפסיד. המצב הזה מונע מאיתנו להגיע באמת להסכמה משותפת וזה פוגע בנו מאוד כחברה אנושית.
לחכמת החיבור עתיקת הימים ישנה שיטה בה ניתן להשיג שינוי אמיתי לטובה בכל מה שנוגע להסכמות משותפות, בתנאי שנתחיל לתקן את מערכות היחסים בינינו – נתגבר על הדחייה ההדדית ונתקשר בינינו בקשר טוב. אם נציב בראש סדר העדיפויות של השיח הישראלי ערכים ורעיונות כמו "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", ובהמשך גם "ואהבת לרעך כמוך" ואם דעת הקהל הישראלית תתמוך ברעיון ותעלה אותו לסדר היום הציבורי, ניצור את השינוי החיובי האמיתי בחיינו שאיתו ננצח.
רבותי ההיסטוריה חוגגת