החיים היו יפים, פשוטים ותמימים. עד גיל 6. אחי הבכור, החליט לקחת דוגמא מאבי שעשה כושר מדי יום ויצא לסיבוב אופניים לפנות בוקר. הוא לא חזר, נהרג בתאונת דרכים, והפשטות של החיים החלה לשנות צורתה.
החיים הלא פשוטים הובילו לניתוקים בתוך המשפחה, הרגשה שכל אחד שוקע בצער שלו, בין אם זה אחי האמצעי שהיה צמא לתשומת לב לא ממומשת, או אימי שחיפשה את התשובה בכל תורה שרק הציעה וכמובן אבי, שניסה בכל כוחותיו להתעסק בפרנסת המשפחה בחיוך והומור שמסתירים עצבות אינסופית של אב שכול.
התא המשפחתי התפורר לאט לאט. תחילה גירושים, פשיעה, כלא, קשיים כלכליים והרבה מאוד תסכול. ואיפה אני בתוך כל הסיפור? מנסה לשקם, מנסה לאחד, מרגיש שאולי אני אצליח להציל את העולם. לא הצלחתי. השנים חלפו והתמימות התחלפה בקרירות, האכפתיות באדישות והבדחנות בציניות קשוחה.
הגיע הזמן ונולד לי בן בכור. ואז הבנתי מה חסר. חסרה לי אהבה. הדבר הזה שכולנו מכירים אבל מי מאיתנו באמת מבין. הבנתי שהדבר הזה חסר, כי יש כאן תינוק שזקוק לאהבה הזאת! ואז זה קרה. הלב נפתח ופנימה נכנסה חכמה עתיקת יומין שכל מטרתה היא אהבה וחיבור. מי היה מאמין שאני אמצא את שחיפשתי. אני! חילוני שמאמין רק בכאוס וחוסר סדר מוצא לראשונה בחייו הרמוניה. מוצא חברים אמיתיים, אנשים שרוצים את מה שאני רוצה באמת! בזכותם גיליתי את האהבה שבתוכי. בזכותם אני שלם.
אבל אי שם מתחת לשכבות עבות של כעס, שנאה ועצבות נמצא לב קטן, של ילד בן 6, שרוצה שכולם יאהבו. החיים ממשיכים, לכאורה שגרתיים. מטייל בחו"ל וסובל מנדודי שינה, מכיר בחורה ומתקשה בתחום האהבה, לומד, מסיים תואר, יוצא לחיים מזל-טוב מתחתן! ובפנים משהו חסר. אולי זה קשור לקריירה, אולי האישה שנשאתי היא לא האחת, אולי אני בכלל צריך לחזור לדרום אמריקה וזהו? משהו בי התעקש להמשיך במסלול, המסלול הזה שנותן ביטחון וקרקע יציבה לעמוד עליה.