הגעתי לבני ברוך בערב פתוח בטו באב. בכלל לא חשבתי ולא רציתי ללכת בהתחלה .אבל חברה ניסתה לשכנע אותי לבוא איתה. "יהיה אוכל טוב, מוזיקה טובה ,מיוחדת כזאת, והכי חשוב ידברו על נושאים מעניינים. "-היא הבטיחה. אחרי יום כמו היום בעבודה אין מצב אהובה, סליחה, פעם אחרת טוב?" היא ויתרה. באותו אחר הצהריים חזרתי הביתה. אויי אני לא מאמינה ששוב שכחתי להזמין קניות!
הבטתי בטלפון והוא היה מלא בהודעות ותזכורות. אוף עם כל העומס הזה! אין לי כוח לסיבובי קניות ובישולים לתוך הלילה. מרוב עומס אני כבר שוכחת לדאוג לעצמי. פתאום נזכרתי בשיחה עם שני, מה היא אמרה על ערב חוויתי עם ארוחה? זה נשמע כרגע אופציה בכלל לא רעה, גם ככה חוץ מהחתול שלי אף אחד לא מחכה לי. והוא, תכלס ,לא כזה קשור אלי.. שלפתי את הנייד. "מה המצב. את עדיין נוסעת למרכז בני ברוך הזה שלך. כמה אמרת שעולה הארוחה? וואלה. ויש מצב שניסע יחד..?" איך היא שמחה חחח.. כשהגענו למרכז בני ברוך היה שונה ממה שאני מכירה. הבניין עצמו נראה כמו בניין תעשייתי לחלוטין ובפנים מסודר כמו הכלאה בין מפעל היי טק לאולם שמחות. זה מרגיש כמו מקום שדברים מתרחשים בו. מגניב, חשבתי לעצמי אבל מה שהשאיר עלי את מירב הרושם לא היה חיצוני בכלל.
נכון באמת היה אוכל סביר, אפילו טעים אבל לא כמו במסעדת שף – כמו ששני הבטיחה לי. באמת שהיה שיעור מרתק על נושאים שמזמן מטרידים אותי אבל בעיקר התרשמתי מהיחס שבין האנשים. למה אני מתכוונת? הכי קל להסביר מתוך דוגמה: היה שלב בו ישבנו במעגל ודיברנו על מה ששמענו בשיעור, אצלינו במעגל כולם דיברו עברית אבל במעגל לידינו ישבו המון ישראלים וארגנטינאי אחד שדיבר אנגלית בקושי. ציפיתי שהוא או שהם יחפשו עבורו מקום אחר, מתאים יותר, אבל זה לא קרה במקום זה הם מצאו מישהו שיעזור להם לתרגם לו את הנאמר וחיכו כל פעם בסבלנות עד שהכל תורגם. אני חושבת שמתוך המאמץ הזה שלא לוותר עליו תוך חצי שעה הם הפכו מזרים גמורים למשהו שמזכיר חברים, כמו פעם, בילדות לפני שלמדנו שאנשים הם לא משהו ואסור לסמוך.
ובעבודה שלי שבה אני אחראית על ימי עיון והדרכה, מי כמוני יודעת כמה זה קשה לקרב ככה בין אנשים.
כשהגעתי לבני ברוך חשבתי שאני באה לאכול קצת כי שכחתי לעשות קניות.אבל בסוף יצאתי עם חוויה מאוד מעניינת שבא לאפשר להפוך בן רגע לחברים טובים ואני ממליצה לבוא ולהתנסות.