אני לא מאשימה את הנוער. הם לא אשמים, אנחנו האשמים! הקלקול מונח מול פניהם בכל מקום. בערוצי התקשורת הם צופים בחדשות רעות הצבועות בצבעים המעוררים שאט נפש. האומנם אין בנמצא חדשות טובות שיאזנו את הרעות?
אפליקציות, תכניות שמעודדות אלימות, שימוש בשפת רחוב, ערמומיות, תככנות ומה לא. מדוע אי אפשר לבנות תכנים עדינים ורכים, מדוע המשחקים שבהם עסוקים הילדים והנוער שלנו פוצעים, פוגעים הורגים. מדוע אי אפשר לתכנתם כך שיחנכו למעשים טובים, לקשרים חיוביים בין אנשים, לנתינה ולאהבת האחרים. אתרי הפורנוגרפיה על הרשת מראים את כל מה שלא ראוי: אלימות פיזית ומילולית, סדיזם, ניצול ילדים ונשים, ולצערנו אתרים אלו נגישים לצעירים. האם באמת אי אפשר להפכם ללא נגישים? הפרסומות עוסקות בהחפצת נשים, ונשאלת השאלה מדוע אי אפשר להציג בהן רומנטיקה תמימות יפה בין נשים לגברים.
אם רק בתכנים הללו אנחנו ממלאים את עיני וראשי הנערות והנערים, אז מדוע אנו מתפלאים מרמת האלימות העולה בחברה. התקשורת מכתיבה לנו את תפיסת המציאות ואנחנו מאפשרים לה לעשות זאת. היא מראה לנו זוועות, אז מה אנחנו מתפלאים שהן שוב ושוב קורות. אם ננפח בלון בהליום הוא יתרומם, ואם ננפחו בפחמן דו חמצני הוא ירד. הילדים והנוער שלנו, האוצר הכי גדול שיש, אם נמלאם בגועל נפש שמסתובב בתקשורת, ברשתות, בפרסומות, בכל מקום אליו עיניהם מופנות, הם מתמלאים ברפש הזה.
אנחנו אשמים, לא הם! אנחנו מאפשרים, והם לצערנו משלמים את המחיר! אנחנו, כולנו, ובראשם האימהות, צריכים לצעוק בראש חוצות: "לא עוד!" כמו שצועק הרב לייטמן. לתבוע להפוך את היוצרות, לדרוש את שינוי התקשורת במאה ושמונים מעלות. לדרוש תחת כל עץ רענן חדשות טובות, בכל בתי הספר עלינו לבקש להשתמש בדוגמאות טובות, לתת שבח למעשים ראויים, לחנך ליחסים טובים. לרכוש לילדים שלנו חוברות, ספרים, משחקים העוסקים רק בכך, לדרוש ערוצים שיש בהם מסרים חינוכיים. בבתים, במקומות הציבוריים, במקומות העבודה, בכל ההתקשרויות האנושיות עלינו לדרוש יחס של כבוד לכל אדם באשר הוא ללא הבדל צבע, מין, לאום, גיל. אם נדאג להיות דוגמה טובה, אם נדרוש מהתקשורת להביא דוגמאות ראויות (הן הרי קיימות) שבהן נמלא את הילדים, את הנערות והנערים, אז במקום לדשדש בביבים הם ימריאו לשחקים.