כל הורה מחנך את ילדיו ומשקיע בהם כדי שיגדלו לאנשים עצמאיים חופשיים בדעתם, שיהיו להם כלים חברתיים מתאימים והעיקר שיהיו מאושרים. הרבה הורים דוחפים את ילדיהם למצוינות ושום דבר פחות מזה לא ייחשב להצלחה. ילדים שחווים כזו מציאות במשפחה, גדלים ומתפתחים לכמה מישורים בהתאם לאופי הילד והגנטיקה שקיבל מהוריו. מדהים, אבל מה שאנו סופגים בילדות ובמיוחד מהורה שבעינינו הוא מושא לחיקוי והערצה, מאוד משפיע על חיינו עד סוף ימינו.
ילד שחונך למצוינות יהיה רוב חייו בהרגשה שהוא אף פעם לא השיג את הרמה הרצויה להוריו, כי ההורים תמיד יציבו רף גבוה יותר ממה שילד מסוגל כדי לדרבן אותו לאמץ את עצמו עוד ועוד. המרדף אחר השלמות והמצוינות יביא בסופו של דבר לחוויה מתסכלת ברמה האישית רגשית ונפשית. ילדים שגדלו בצל הורים שמחנכים למצוינות ופיתחו ביטחון מופרז, יפתחו בהמשך בריונות מסוימת וינהגו בסביבתם בזלזול וחוסר כבוד הדדי ויחושו מורמים מעם. הסיבה היא כי בוא נודה על האמת, אם אני הכי טוב, הכי מוצלח והכי יודע, איך מעמדה כזו אוכל לנהל דו שיח של מקשיב ושומע את האחר, הרי מראש אין לשני שום דבר לתת לי או להרחיב את השכלתי המלומדת, כי הרי אני הכי טוב מכולם ולא חסר לי כלום שאוכל להשלים ממישהו אחר. במצב הזה אף אחד לא יכול ללמד אותי משהו, כלומר אני מראש לא מקשיב לאף אחד. "מצוינות זה ערך טוב, כל עוד הוא בא לידי ביטוי בתרומה לחברה ולא על חשבונה" שמעתי בעבר בשיחה עם ערן שיוביץ.
בסופו של דבר מה אנו משיגים בכך? חברה של בודדים בודדים שחיים זה לצד זה ללא שום התכללות ופעולות גומלין. כך גידלנו דור שלם שלא רואה את האחר, מרגיש שרק הוא קיים וכל השאר נמצאים רק כדי שיהיה אפשר לנצל אותם לצרכים האגואיסטים, כל אחד לעצמו. בדרך לפסגה שכחנו שכולנו קשורים זה לזה באין סוף קשרים ואסור לנו לצאת מהכלל. אנחנו יכולים לשמר לעצמנו את הייחודיות שבנו ויחד עם זאת להשתלב אחד בשני כך שתווצר חברה עשירה בתכונות, כשרונות ויכולות. כך נוכל לבנות חברה חזקה שכל אחד חשוב בדיוק כמו האחר כי הדבר החשוב ביותר זה השלם.